איך לומר “לא” ולהישאר בחיים?

בשבוע שעבר נפגשתי עם זוג הורים שאני מלווה.

הם סיפרו שיצאו לקמפינג עם עוד משפחות,

והילדה שלהם בת ה 4, לא הפסיקה לנהל איתם מאבקי כוח.

“היא ביקשה גלידה וקיבלה”, סיפר האבא,

“ואז החליטה שהיא בעצם רוצה חטיף.

כשסירבנו היא השליכה את הגלידה על הרצפה והחלה לצעוק”.

“לא היה לנו נעים שהיא משתוללת, אז קנינו לה”, הוסיפה האם.

“אבל זה לא נגמר פה.

היא סירבה לטייל בנחל,

התעקשה לישון באמצע האוהל עם נעליים,

הציקה לאחיה ורבה על כל דבר.

ניסינו להילחם בזה, אבל ללא הצלחה.

גם בבית היא מצליחה להכניע אותנו,

אבל הפעם, כשהשיגה את מה שרצתה,

אמרה בלי להתבייש: “ניצחתי”.

עד כמה שזה מתסכל, הילדה מתנהגת בהתאם לגילה.

בגילאי שלוש או ארבע, ואפילו קודם,

הילדים שלנו יוצאים למסע העצמאות שלהם.

הם רוצים להחליט, להיות שותפים,

להביע דעה, להתווכח וכן, גם לנצח לפעמים.

ואתם יודעים מה?

זה לגמרי בסדר.

תנו לילדיכם לבחור ולקבוע ותכבדו את ההחלטות שלהם.

אם תעשו את זה ממקום מאפשר ולא תראו בזה תבוסה,

תעבירו מסר של דיאלוג פתוח ומרחב מכבד,

תעבירו מסר שאתם סומכים על הילדים שלכם ועל הבחירות שלהם.

ובמקומות שחשובים ומשמעותיים לכם –  תחליטו אתם. 

וכך, אם תעמדו גם אתם מאחורי ההחלטות שלכם והערכים שלכם,

בנחישות וברגישות גם במחיר של תסכול מצידם –

תעבירו את המסר שיש בבית מבוגר אחראי שאפשר לסמוך עליו.

סגירת תפריט