אני אפילו לא יודעת איך זה התחיל…

כמו תמיד, בן השמונה ובת השש ערכו את השולחן לקראת ארוחת הצהרים. הוא הניח צלחות, היא אספה שלוש כוסות – הניחה על השיש והתכוונה לקחת אותם משם ולהניח על השולחן.

לפתע נשמעה בבית צרחה. “אבל אני שמה את הכוסות”, היא צעקה וניסתה לחטוף אותן מידיו.

משם זה התדרדר בקצב מסחרר.

הוא צעק, היא צעקה, אז הוא דחף והיא דחפה ובתוך דקות ספורות שניהם היו מעורבבים במערבולת של מכות, צעקות ובכי.

פה התלבטתי.

ברגע הראשון רציתי לעצור את הקרב שהלך והסלים, ולהגיד להם “עזבו, אני אערוך ואקרא לכם כשהכול יהיה מוכן”.

אבל אז החלטתי שלא. שאני לא מתערבת. אני נותנת להם לצאת בכוחות עצמם מהסבך שאליו נכנסו. וזאת למרות שרציתי כבר לאכול. אז אמרתי להם, “בואו, תציעו פתרון”, וצמצמתי את תפקידי לייעוץ והכוונה.

בהתחלה הם המשיכו לצרוח, אבל לאט  לאט נרגעו (אולי התעייפו) והחלו להציע פתרונות.

זה הציע, זו פסלה והציעה משהו משל עצמה שהוא פסל,  וכך דיברו וצעקו עד שאחרי דקות ארוכות הגיעו להסדר: כל אחת יערוך שלוש פעמים בשבוע, שבהם הוא גם יחלק תפקידים. ביום השביעי אבא ואמא יערכו.

ההסדר הושג, נכתב על הלוח, השקט חזר וישבנו לאכול.

הם למדו מזה, שאין דבר שאי אפשר לפתור בשיחה טובה, ואני הרגשתי סיפוק עצום כי הבנתי שלעיתים לא להתערב, הרבה יותר קשה מאשר להחליט עבורם.

נכון, לא תמיד יש לנו את הפנאי, הסבלנות והכוחות לתת להם להגיע לפתרון בכוחות עצמם, וזה בסדר. אבל ככל שמתאפשר, צריך לקחת אויר ולתת להם להתמודד: כי כך הם לומדים לפתור סכסוכים, להגדיר גבולות ולהתנהל בתוך קשר חברתי ואישי.

אני מזמינה, אתכם ההורים להגיע להדרכת הורים בקבוצות, או במפגשים אישיים ולקבל את הכלים להתמודדות עם עימותים בין אחים.

הרצאה על יחסי אחים והתמודדות עם מריבות.

רונית מי-טל