אתמול (כמעט) רבתי עם בת השבע שלי
תקשרות מקרבת

זה היה בשעות הערב.

ביקשתי ממנה להתקלח,

והיא לקחה את הזמן

ורצתה להראות לי עוד ועוד (ועוד) מהציורים שציירה.

בהתחלה שיתפתי פעולה,

הכלתי והחמאתי  – עד שנמאס לי.

העייפות קיצרה את הסבלנות שלי

וברגע אחד צעקתי לעברה

ש”מספיק עם הציורים! ועכשיו לאמבטיה!

והיא. אחרי שנייה של הלם,

התעשתה, החלה לבכות ולצעוק בחזרה

“אבל אני באמצע.

לא רוצה להתקלח”.

ואני צעקתי “ע.כ.ש.י.ו!!”.

ואז הגיע הרגע הזה.

הרגע החמקמק הזה

שבו הריב מאיים להתדרדר

ולשאוב את שתינו ללופ אינסופי של צעקות ובכי.

אלא שהפעם זיהיתי אותו בזמן

והחלטתי לעצור,

לקחת אוויר ולשנות את הטון.

“אני יודעת שאת באמצע”,

אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס,

“ואני רוצה להיות פנויה לשבת איתך על הציורים,

ואולי אפילו לצייר ביחד איתך.

אבל כדי שיהיה לנו פנאי,

אנחנו צריכות לסיים עם המטלות.

תתקלחי, תני לי רגע לסיים כמה דברים ונשב.

מה את אומרת?”.

בתוך רגע היא כבר היתה באמבטיה,

מתוך בחירה ולא תחת איומים או כעס.

המעבר הזה, מדרישה לבקשה,

מכעס להסבר,

השיג את אותה תוצאה (כניסתה למקלחת),

והשיג, בעצם, הרבה יותר מזה.

היא הרגישה שאני מכבדת אותה ואת הרצונות שלה.

היא ראתה אותי “יורדת מהעץ”

ומסיימת את הריב בלי להכניע ובלי להיכנע.

היא למדה שהדרך הכי טובה להתמודד עם מחלוקת,

היא דרך הדברות וכבוד הדדי.

סגירת תפריט