הוא לא יודע לארח חברים

את דנה ורועי, (השמות שונו לבקשתם) הורים לשני ילדים חמודים בני שנה וחצי וארבע אני מלווה בהדרכת הורים פרטנית, כבר זמן מה. ביחד אנחנו בונים קשר משפחתי שמבוסס על תקשורת בריאה ודוגמא אישית. השבוע הם הגיעו נסערים מעט.

דנה סיפרה שאל בנה הגדול, עידו, הגיע חבר חדש

ילד מתוק שדנה “נדלקה עליו” מתחילת השנה וקיוותה מאוד שיהפוך לחבר לבנה.

“ההתחלה היתה דוקא בסדר”, היא סיפרה, “הילדים שיחקו וצחקו ותקשרו ממש יפה”.

אלא שאחרי חצי שעה בערך

עידו “התחיל לעשות שרירים, פתאום לא התחשק לו לחלוק את הצעצועים שלו וכל ניסיון של החבר לגעת באחד הצעצועים נתקל בצעקות ובכי”.

בתוך כמה דקות החבר, שנעלב, התחיל לבכות וביקש ללכת הביתה ודנה המתוסכלת מיד התערבה.

מצד אחד כעסה על עידו ש”לא יודע לארח” ומצד שני ניסתה ככל יכולתה לרצות את האורח הקטן ולהציע לו עוד ועוד משחקים.

אבל כלום לא עזר ולאחר שעה מייגעת הגיעה אמו של החבר שזכתה לקבלת פנים קולנית וסוערת מצד בנה.

דנה הרגישה נבוכה (מהאמא) וכועסת (על עידו) ושיתפה אותי בחשש שעידו הופך להיות ילד “אגואיסט וקמצן” ויישאר בלי חברים.

” זאת לא הפעם הראשונה שהוא מגיב ככה” היא אמרה, “למרות שאני עושה הכל כדי ללמד אותו להיות בסדר”.

אז מה באמת ניתן לעשות כשהילד לא מוכן לשחק לפי הכללים?

קודם כל לוקחים אויר.

ילד לא חייב להיות “בסדר” כל הזמן ולחלוק הכל.

מותר לו להחליט שאת הצעצוע הזה הוא שומר לעצמו.

היכולת להגדיר את הגבולות שלו, היא טובה וחשובה לעיצוב הביטחון שלו, ולכן כדאי ואפילו חשוב לאפשר אותה.

זה נכון לגבי הצעצועים שלו, הזמן שלו ואפילו הרצון שלו לחבק (או שלא) את הדודה או הסבתא.

הוא יכול וצריך לראות את האחר, ללמוד להתחשב ולחלוק אבל הוא לא חייב לעשות זאת בכל מקום וזמן, ובוודאי שלא תוך ביטול רצונותיו הפרטיים.

איך מסייעים לו למצוא את דרך המלך?

קודם כל נותנים דוגמא אישית.

הילדים שלנו מסתכלים עלינו כל הזמן ומשם לומדים.

תהיו אתם נדיבים ומארחים טובים יש סבירות גבוהה שהילד ילמד לנהוג כך גם.

אחר כך, ובמנותק מאירוע כזה או אחר, כדאי לדבר על זה.

הצעתי גם לדנה לפתוח בשיחה נעימה עם עידו על מה שקרה ולנסח ביחד הסכם אירוח חברים: מה חולקים, מה שומרים בצד, מתי מערבים את אמא או אבא.

וגם בדרך לסמוך עליו ולאפשר לו לבחור בעצמו את חבריו.