מריבות זה טוב או רע?
מריבות זה טוב או רע?

יעל, משתתפת באחת הסדנאות, סיפרה די בהתחלה שהיא וילדיה לא רבים כמעט.

“בכל פעם שאני נקלעת למריבה עם אחד מהם  (בני 4 ו 6)”, אמרה, “אני ממהרת לוותר,

רק שלא נכעס”.

אבל לפעמים היא כועסת, כמו כולם.

“אני שומרת הכל בבטן, כדי לשמור על שלום בית”, אמרה.

לא רק זה,

אלא שגם כשהיא רואה את הילדים רבים בניהם או עם חבר היא ממהרת לפשר.

העניין הזה הטריד את יעל לאורך הסדנה,

ובכל פעם נסינו יחד להבין מה עומד מאחורי זה,

דיברנו על המקום החשוב שיש למריבות בתקשורת ובבניית יחסים קרובים.

עד שבאחת הפגישות היתה לה הארה.

“ניסיתי לחשוב למה כל כך קשה לי עם מריבות”, אמרה,

“ואז הבנתי שהן מעוררות בי חרדה.

חרדה מכך שבניי ירגישו שאני לא אוהבת אותם,

שהחברים לא ירצו לבוא אליהם,

שאני לא רוצה לבזבז את מעט הזמן שאני איתם על מריבות.

בעיקר חששתי שהריב יהיה בלתי הפיך”.

בעקבות זאת, ובעידוד משתתפי הסדנה,

היא החלה לשנות דפוסי התנהגות:

חדלה מלהתערב במריבות של הילדים,

והחלה בהדרגה להגיד את אשר על ליבה.

לקראת סוף הסדנה

היא הגיעה נרגשת

וביקשה לשתף את כולנו באירוע טרי טרי.

“חבר של בני הגיע לבקר והם רבו בלי הפסקה”, אמרה,

“כמובן שלא התערבתי למרות שהיה לי קשה.

החבר הלך כששניהם כועסים ורוטנים זה על זה,

ונשבעים שלא להיות חברים יותר לעולם.

כעבור שעה החבר ביקש להזמין את בני אליו

והוא מצידו נענה בשמחה”.

“תחליטו, אתם חברים או רבים”,

היא שאלה את בנה

והוא ענה בטבעיות “אנחנו גם רבים וגם חברים”.

“באותו רגע הרגשתי שאני עושה משהו נכון”, סיכמה,

“בניגוד אלי, הבן שלי כבר לא יפחד לריב”.

סגירת תפריט