“אני רציתי ללחוץ!!!”

יום שישי בצהרים.

אל לובי הבניין נכנסת אמא עם בנה בן השלוש.

היא עמוסה בקניות ממהרת אל המעלית ולוחצת,

בפעולה כמעט אוטומטית,

על הכפתור המזמין את המעלית.

באותו רגע,

בנה הקטן שכנראה תכנן ללחוץ בעצמו על הכפתור משתולל.

מתוסכל וכועס, הוא נשכב על הרצפה וצועק,

“אני רציתי ללחוץ!”.

והיא, חסרת אונים

ולא פחות מזה נבוכה מהשכנים, 

מנסה להרים אותו,

נוזפת בו שככה לא מתנהגים ושיפסיק לעשות הצגות.

” זה בסך הכל כפתור”,

היא אומרת שוב ושוב. 

אבל זה לא.

עבור ילד קטן,

לחיצה על כפתור המזמין את המעלית

יכולה להיות פעולה מאוד מרגשת.

תחשבו על זה.

הוא לוחץ ונדלק אור. משהו קורה.

כמה רגעים לאחר מכך, בזכות הלחיצה שלו,

מעלית נעצרת בקומה והדלתות נפתחות.

היי-טק!.

את הריגוש הזה, את תחושת השליטה, את הציפייה, 

אמו גזלה ממנו ברגע אחד –

פלא שהוא מתוסכל?

סיפור המעלית הוא רק דוגמה לכך

שלעתים קרובות אנחנו מתבוננים על סיטואציות מהעיניים הבוגרות שלנו,

מתעלמים מכך שמנקודת מבטם של ילדינו,

הדברים נראים אחרת. 

מה שלנו נראה חשוב ודחוף,

עשוי להיות כמעט חסר משמעות עבורם (להתקלח למשל),

מה שלהם נראה מרגש ומשמעותי,

יכול להתפרש כחסר ערך עבורנו.

אז מה עושים? 

איך מתגברים על הפערים הכל כך הגיוניים הללו? 

מתחילים בזה שמבינים שמותר להם לחשוב ולהרגיש אחרת. 

לכבד את זכותם האנושית הבסיסית לכעוס ולהרגיש מתוסכל,

גם מדברים שלנו נראים חסרי ערך. 

אם זה אומר שצריך להיענות לכל גחמה שלהם? 

ממש לא.

אבל במקום לכעוס עליהם ולבטל את רצונם,

אפשר לכבד את הצד שלהם ולגלות הבנה לתסכול שלהם. 

קוראים לזה שוויון ערך,

וההכרה בו מייצרת הורות מכילה ואמפתית

שמבוססת על הבנה, על כבוד

ולא על מאבקי כוח ושליטה.

סגירת תפריט