סיפור קצר ומעורר מחשבה

אֵם דוחפת עגלת קניות בסופרמרקט ובעגלה ישובה בתה הקטנה בת השלוש.
ליד מדף העוגיות, מבקשת הילדה עוגיות והאם מסרבת בעדינות.
הילדה לא מקבלת את ה”לא”, מתחילה ליילל, מקימה מהומה, אבל האֵם שומרת על שלוות רוחה ורק אומרת בנחת: “או.קיי מוניקה, מייד נסיים כאן, אל תתרגזי, רק עוד טיפה.”

הן חולפות על פני שורת העוגיות, ממשיכות הלאה ומגיעות למדפי הממתקים. הילדה שוב שולחת ידיה ודורשת בצעקות שיקנו לה ממתקים. האֵם מרחיקה את העגלה מהממתקים כדי שידיה של הילדה לא יגיעו אליהם, וגם הפעם מסרבת לבקשת הילדה.
הילדה רוקעת ברגליה בעקשנות, אבל האֵם לא מאבדת את העשתונות: “די, מוניקה, אל תתרגזי. עוד שתי שורות ואנחנו מסיימות את הקניות. תהיי סבלנית, רק עוד טיפה.”

הן מגיעות לקופה לשלם, ואז, איך לא, נתקל מבטה של הילדה במסטיקים הצבעוניים שליד הקופה והיא דורשת בקולניות מסטיק. כשאמה משיבה שוב בשלילה, עושה שם הילדה סצנה של בכי וצעקות והאֵם, נבוכה קצת כי יש שם אנשים, שוב מדברת בקול שקט ורגוע: “מוניקה, אל תתרגזי. אנחנו תכף מסיימות כאן. כמה דקות ואנחנו בחוץ, ניסע הביתה ותוכלי לחטוף את התנומה שאת כל כך זקוקה לה.” והאישה משלמת ויוצאת מהסופרמרקט אל מכוניתה שבמגרש החניה.

אחד מהקונים שהיה נוכח לכל ההתרחשות ולתגובותיה של האישה, יצא בעקבותיה, הדביק אותה במחצית הדרך לרכבה ואמר לה: “סלחי לי, גברתי, לא יכולתי שלא לשים לב כיצד שמרת על קור רוחך. אני חייב להחמיא לך על הדרך שבה התנהגת עם מוניקה הקטנה.”
נתנה בו האישה מבט מחויך ואמרה: “לקטנה קוראים תמי, אני מוניקה.”(מקור: לורין אלחרזי)

  • Post Category:טיפים